"לֹא בִּקַּשְֹתִּי נֵס

מְבַקֶּשֶׁת לַחְזֹר אֶל הַטֶּבַע שֶׁבִּי" 

כך נפתח אחד מהשירים בספרה של שרית שרה גרינברגר וכמו משקף את נקודת היציאה של הספר. 

זהו יומן מסע פואטי, שכל כולו תפילה. תפילה הכתובה מחומרי החיים עצמם, בהתכתבות עם טקסטים עתיקים ובמילים של כאן ועכשיו. זו תפילה שנוגעת בכל שחי בתוכנו, מחוץ לנו ומעלינו. 

בכנות חשופה ומעוררת מונחים רשמי המסע, כמיהות הלב והנשמה ובתוכן הכמיהה העמוקה לפרי בטן. 

יש בספר פנייה ישירה וכנה אל הבורא, פנייה שיש בה קרבה הדדית והכרת הטוב לצד הטחת שאלות ומכאובים, בשיחה כנה בין אב לבתו, המבקשת לדעת את היותו בחייה. ביד אחת אוחזת הכותבת בידו של אלוהים וביד השנייה במילים שנתן בה ויחד הם פוסעים בדרך ואומרים שירה. 

זו הזמנה לצלול אל תוך סיפור של אישה שמישירה מבט אל תוכה, אל רחמה, אל הבורא, אל החיים. 

כאבי ופליאות הדרך כתובים בנשימה אחת, ומכילים את ההסכמה להישבר, ולכאוב, 

"לִהְיוֹת נָהָר שֶׁל מַיִם  בְּתוֹךְ הַחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר". 

לצד אלו מונחת ההסכמה לזרוח ולזהור ומעל לכל, לכתוב את המסע העוצמתי הזה ולהניח את רשמיו הפואטיים באור. זהו רישום חיים של אישה אמיצה, שיש בו כמיהה וכאב, חסד ואור וכולם שזורים יחד, כרקמה של ריפוי.
חמוטל שדות, עורכת הספר